אתה לא לבד

עברתי בית ספר באמצע כיתה ח'. כל החברויות כבר היו סגורות, וכשניסיתי להתקרב, הרגשתי שמסתכלים עליי כאילו אני זרה.

בהתחלה אמרתי לעצמי שזה ייקח זמן. אחרי חודשיים שעדיין אכלתי לבד, הבנתי שזה לא הולך להשתנות מעצמו.

כתבתי הודעה לאמא מהשיעור: 'אני לא יכולה יותר.' היא הגיעה לקחת אותי. בערב ישבנו על הספה ושיתפתי הכל — גם דברים שלא חשבתי שאני אגיד בקול.

תמיד הייתי 'הילד השקט'. לא הפריע לי, עד שבכיתה ט' קבוצה בכיתה החליטה שזה משעשע להקניט אותי על זה. כל יום, משהו אחר.

התחלתי לבלות הפסקות בשירותים. זה היה המקום היחיד שבו לא היה צריך להעמיד פנים שזה לא כואב.

במקרה ראיתי פוסט באינסטגרם של מישהו שסיפר על תקופה דומה שעבר. כתבתי לו פרטי. הוא ענה. בפעם הראשונה דיברתי עם מישהו שהבין באמת.

בכיתה י' התחילו להעיף עליי בדיחות בקבוצות וואטסאפ. בהתחלה צחקתי איתם, כי חשבתי שזה מה שצריך לעשות. בפנים זה צרב.

כל בוקר הסתכלתי על הטלפון בחרדה לפני שיצאתי מהבית. הפסקתי לאכול בהפסקות, התחלתי להמציא תירוצים לא להגיע לבית הספר.

יום אחד, אח שלי הגדול שאל אותי למה הפסקתי לצחוק בבית. זה הפיל אצלי משהו. סיפרתי לו הכל. הוא לא כעס, לא הציל אותי — פשוט היה שם.

עברתי בית ספר באמצע כיתה ח'. כל החברויות כבר היו סגורות, וכשניסיתי להתקרב, הרגשתי שמסתכלים עליי כאילו אני זרה.

בהתחלה אמרתי לעצמי שזה ייקח זמן. אחרי חודשיים שעדיין אכלתי לבד, הבנתי שזה לא הולך להשתנות מעצמו.

כתבתי הודעה לאמא מהשיעור: 'אני לא יכולה יותר.' היא הגיעה לקחת אותי. בערב ישבנו על הספה ושיתפתי הכל — גם דברים שלא חשבתי שאני אגיד בקול.